יד מנצחת​

​

אהבתו הגדולה של רני הרניק לשימור מכוניות קשישות ושיפוצן הצילה את ידו שנפצעה בלבנון. בחצר ביתו ביישוב נעלה הוא מפיח חיים חדשים באגדות מוטוריות. אחת מהן, שהייתה שייכת לנשיא זלמן שזר, הוא חילץ ממזבלת חירייה

​

כתב: יואל זהר

'פורסם במקור בעיתון 'הארץ​

​

בשנת 1985 בשעת בוקר מוקדמת בעת פתיחת ציר שגרתית בדרום לבנון, עלה על מוקש הטנק שעליו פיקד רני הרניק והידרדר לתהום. הרניק, אז סרן צעיר, מיהר לתמוך באיש צוות הטנק שעמד לצדו. כששב לעמדת המפקד, תוך כדי ההתהפכות, נמחצה ידו בין סדן התותח לתקרת הטנק. שנה שלמה לאחר מכן שכב בבית החולים בעוד הרופאים נאבקים להציל את היד המרוסקת. את התודות להצלתה של היד הפצועה וחזרתה לתפקוד חייב הרניק לאהבתו הגדולה לשימור מכוניות קשישות ושיפוצן.

​

ברשות הרניק אוסף מכוניות סיטרואן הגדול בארץ. בחצר ביתו שביישוב נעלה ובמחסן נוסף הוא מחזיק יותר מ-55 מכוניות של היצרן הצרפתי. באוסף יש אגדות מוטוריות כמו טראקסיון, דה-שבו ו-דיאס ודגמים נדירים ובהם סיטרואן סהרה. את השיפוץ והשחזור, החל במנוע וכלה בפחחות וצבע, עושה הרניק במו ידיו בסדנה הקטנה שבנה בחצר. אחת-אחת הוא מפיח בהן חיים חדשים.

​

פתאום האצבע זזה​

​

הרניק חלם עוד מילדותו על סיטרואן, אבל המכונית הראשונה שלו היתה דווקא רנו 8 מודל 1964. אביו עבד במכון הגיאופיסי למחקרי נפט ונהג בדה-שבו ודיאן. בסוף שנות ה-70, לקראת הוצאת רישיון הנהיגה, הלך עמו רני כדי לקנות לעצמו דה-שבו בתל אביב. אלא שהאב, שכבר נהג אז בסימקה מודרנית, חשב שהדה-שבו מיושנת מדי ודחק בבנו לקנות דווקא רנו 8.

​

לאחר פציעתו שכב רני במשך שנה בבית החולים עד שהרופאים הרימו ידיים ושיחררו אותו לביתו בתחושה שידו לא תתפקד עוד. עם יד מגובסת החליט לשפץ את רנו 8, שראש המנוע שלה היה מקולקל, נחוש בדעתו להחזיר אותה לכביש. "נכנסתי כולי לתא המנוע", הוא משחזר, "הייתי שם ביד הפצועה כלים, סוגר עם היד השנייה את האצבעות וקושר אותה לחלקים במנוע שלא תלך לאן שהיא רוצה".

​

כך עשה, לדבריו, במשך חודשיים. הגבס כבר היה שחור משחור ומסריח. כשהמנוע היה כבר במקומו, לקראת סוף התיקון, אחת האצבעות עשתה את הלא ייאמן וזזה. לאחר שהיא זזה שוב, הוא מספר, "טסתי לבית החולים. לא האמינו לי. אמרו לי 'קח את הלכלוך הזה, קח את עצמך ולך הביתה'. רק כשהרופא ראה את התזוזה במו עיניו הוא אמר 'וואלה, אם האצבע זזה, בוא נתחיל לעבוד. אתה מתקן מכוניות, אני מתקן אנשים'".

​

בבית החולים עמלו רבות להצלת היד עד ששבה לתפקד. גם הם, אומר הרניק, הודו שאם לא היה עובד כך על המכונית, מזיז את היד כפי שהזיז, היד לא היתה שבה לתפקד לעולם. אותה רנו 8 שימשה את הרניק, אז תושב ראשון לציון, בנסיעותיו לבאר שבע לאחר החלמתו בהיותו סטודנט. אף שלא היה לו כסף, לדבריו, כבר היתה ברשותו אז דיאס הראשונה שקנה. "החלטתי שאני לומד עליה ברמה של מקצוען", הוא נזכר. הסטודנט להנדסת מכונות והידראוליקה העדיף לוותר על שיעורים ולפרק חלקים מ-דיאס הידועה במערכת ההידראולית הייחודית שלה.

​

במוסך בתאילנד​

​

 "זה הגיע למצב", הוא אומר, "שאנשים היו מביאים דיאס לתיקון לבית הורי ובכל חופשת סוף שבוע חיכו לי מכוניות ברחוב, לתיקון". לאחר סיום הלימודים הוא נסע לטיול במזרח הרחוק. כעבור שבעה חודשים, לפני החזרה לישראל, הגיע לתאילנד. "יצאתי משדה התעופה", הוא נזכר, "שיער ארוך, זקן מפותח, יחף ועם גופייה שעליה מצוירת סיטרואן דיאס. פתאום ראיתי סיטרואן אידי19 בצבע זהב נוסעת בכביש המהיר בבנגקוק, סמוך לשדה התעופה. בלי חוכמות זרקתי את התרמיל והתחלתי לרוץ אחרי המכונית". אחרי שלושה רמזורים, לדבריו, חסר נשימה, הוא הגיע לאוטו. הנהגת, הוא אומר, החלה לצרוח ולבכות. למקום הוזעקה משטרה. "השוטרים לא הבינו אנגלית, כולם צעקו עלי, פחדתי פחד מוות". בסופו של דבר הבחין במכונית בכרטיס ביקור של מוסך סיטרואן ששמו "פאריס-בנגקוק-קנדה" וביקש להגיע אליו. אחד השוטרים נעתר לבקשתו והסיע אותו לשם.

​

במשך הזמן שעבד בבנגקוק הוא שיפץ לעצמו דיאס וטייל בה ברחבי תאילנד. לאחר ששב לישראל החל לקנות עוד ועוד מכוניות מתוצרת סיטרואן. "האיש בנה מכוניות ולא חשב על כסף", אומר הרניק על אנדרה סיטרואן. גם לאחר מותו ובעצם עד המיזוג עם פז'ו נשמר העיקרון הזה. "אלה מכוניות עם נשמה, לא מכוניות קרות. אין רכב כזה פשוט ומינימליסטי כמו הדה-שבו, ולעומתו דיאס שהוא הרכב הכי מסובך בעולם, בעל רמת תחכום וטכנולוגיה שאולי קיימת רק כיום. לא יכול להיות שמי שתיכנן אותה היה צלול לחלוטין. אדם צלול לא מסוגל לחשוב על דבר כזה כמו דיאס".

​

קשר בלתי נפרד

כשהרניק מסתובב בחצר המכוניות הסמוכה לביתו ניכרת אהבתו הגדולה לאוסף ונראה שנוצר קשר בלתי נפרד בין חייו לבין המכוניות. על מדפי הסדנה שבחצר עדיין ארוזים תיקים גדולים עם חלקים מתאילנד. לכל מכונית, משופצת או מתפרקת וממתינה לתורה, יש סיפור משלה. הוא מספר, למשל, על תושב יהוד שראה אותו בדה-שבו והציע לנקות את העשבים בחצרו בתמורה לסיטרואן הישנה שהיתה שם שנים רבות. בין העשבים התגלתה במלוא הדרה "סינדרלה, מלכה" כדברי הרניק, טראקסיון מודל 1948, חלודה אבל שלמה.".

​

דיאס אחת מהמגוון שבחצרו הוא חילץ ממזבלת חירייה, אחרי שהתפלא לגלות שהמכונית ממוגנת מפני ירי. התברר שהיא היתה שייכת לנשיא זלמן שזר. ב-דיאס אחרת חלף בנסיעה דרך שער הניצחון בפאריס כחלק מחגיגות 50 שנה לצפרדע הצרפתית. על הניירות של הדה-שבו שסיים לשפץ בשנה שעברה רשום שם הבעלים הקודמים - שמעון פרס.

​

"אני חייב למכוניות האלה הרבה מאוד", אומר הרניק. "הן הביאו אותי לחוויות בלתי רגילות, אני נמשך אליהן באופן לא מוסבר ומוצא אותן במקומות נידחים. כל טיול או נסיעה בארץ או בחו"ל, עם חברים, לבד או עם המשפחה אני מוכן להפסיק כל דבר, לא משנה הכיוון, ולנסוע אחרי דיאס או דה-שבו אם הן נקרות בדרכי.

​

"זוהי דרך נפלאה להכיר אנשים שלא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת, זה פותח את הלב, אין מצב שמישהו לא יתייחס אליך", מוסיף הרניק, סוכן ביטוח, ליסינג ומכירת מכוניות (מימון). "אפילו בעסקים, בשלב המכירה, אני מספר על האוסף וזה תמיד שובר את הקרח". אין סיכוי שהאיש - אב לשלוש בנות, בעל עסק, מג"ד במילואים, יו"ר ועד היישוב נעלה, חובב וטייל שטח - יספיק לשפץ את כל המכוניות שאסף, אבל הזמן החולף לא מרתיע אותו.