אבן מאסו הבונים והייתה​

​

מאחורי כל הפריטים הנוסטלגיים שאנחנו שומרים  מסתתר סיפור. לעיתים זה ההיסטורי ולעיתים זה שבדמיון. מוזמנות ומוזמנות לפנות אלינו לכתוב ולספר את הסיפור שמאחורי הפריט היקר לליבכן לצד צילום מיוחד שלו. סיפור שאולי היה ואולי לא וכך או כך מזכרת נצחית ומיוחדת לכן ולכם ולמשפחה

​

כתב: יואל זהר

​

מדי ערב בסתיו 1948, כששעון האורלוגין הישן הכריז בקול פעימה מהמאה שעברה על השעה שבע, היה יוצא בנימין דורפמן מהנגרייה הקטנה ובידיו שני בקבוקים גדולים וריקים. בקבוקים שלפני שנים רבות , סבו שהיה ממייסדי המושבה ראש פינה הביא מארצות רחוקות, גדושים ביין בגוון אדום עז.

​

הנגר דורפמן היה מעמיד את שני הבקבוקים הריקים בכל יום בזווית קצת שונה. מכוון את פיותיהם היבשים מזה שנים אל עבר רוחות הסתיו. מכוון כך שהרוח הנושבת נלכדה בבקבוקי חלומות אבותיו. סוערת לרגע בחלל הזכוכית הריקה מיין ונפלטת החוצה בקול יבבה ושריקה שבאוזני הנגר דמתה לניגון ושירה.

​

כך מדי ערב. בתום יום עבודה, לצלילי הרוח הנושבת בבקבוקי אבותיו, יושב ומפזם חרישית משפט אחד בודד שוב ושוב. 'אבן מאסו הבונים והייתה לראש פינה'. מתרץ לעצמו בשירה שעמל יומו ספוג הזיעה משמעותו חלק מהנבואה התנכ"ית. מסביר לעצמו את בדידותו בשם השליחות.

​

איזו עלמה תרצה בי? חושב לעצמו שוב ושוב דורפמן כשמיוזע ומתנשף היה עוצר לרגע מתנופת עבודתו. קודח בעץ בתול חור במקדחה הידנית, מנסר במשור שהקשיח את עור ידיו, מחליק במקצוע שהפך את אצבעותיו לעבות ואת עורו למחוספס. מוחה את מצחו הנוטף, מיישר את הגופייה האפורה שכתמי זיעה גדולים כמו מאפירים אותה עוד יותר, נאנח ומביט בזוג הבקבוקים הריקים.

​

באותו סתיו, גל של תושבים חדשים וזרים מילא את המושבה הקטנה. מילאו את יום עבודתו של הנגר החרוץ בעוד ועוד עבודה. אנשים זרים שהפכו לשכנים חלפו בחצר ביתו. גברים וגם נשים. קונים מעמל זיעתו את רהיטיו למלא בהם את בתיהם, מודים לו בכל לב ומיד חולפים. משאירים אותו לבד בתום העבודה, בביתו. הוא עם שני הבקבוקים הריקים והרוח שמנגנת לו את מנגינת חייו.

​

הייתה זו סוניה מהתושבים החדשים, הראשונה שנעצרה בתום יום העבודה ליד גדר ביתו, לא מתעניינת ברהיטיו אלא עומדת ומקשיבה. שומעת את נעימת הרוח בבקבוקים ואת פיזומו החרישי של הנגר איש העבודה. לאחר מספר ימים מעזה ונכנסת לחצר ומתיישבת בדממה לידו על ארגז עץ הפוך. לא מחליפים מילה. רק כמו מחפשת את האישור בעיניו שמאירות אליה להישאר. ממשיך לפזם בנחת לאור השקיעה ורוח הסתיו בבקבוקיו, לא מעז להסגיר בפניה את הסערה שממלאת אותו נוכחותה.

​

כך נהגה סוניה במשך עשרה ימים בהם ערב ערב, ישב הנגר בזמן שירת חייו ולראשונה בחייו לצידו יושבת אישה. בדמיונו כבר מצייר את חייהם יחדיו. את כיסא המלכות שיבנה לה. את קירות הארמון שרק למענה יגלף בעבודת יד מאומצת. את מיטת האגדות שיעצב, בה לעת לילה תישן שינה מתוקה. המיטה בה ידו המחוספסת מעמל עבודה תנוח על גופה העדין והערום כמו מכסה אותה בשמיכת מבטחים של עוצמת האהבה.

​

הימים כבר ימים ספורים לפני ראש השנה. הרוח הסתווית המתעצמת כמו מגבירה את מנגינת הבקבוקים הריקים. הלב כבר מתמלא באווירת חג והתחדשות מהולה ביראת כבוד מהסמיכות לימים הנוראים. הנגר דורפמן מפזם בנחת כשלצידו סוניה הכובשת אותו בחיוכה ושתיקתה ועיניה הבורקות אליו בתשומת לב.

​

ביום האחד עשר, בעת שרק רצועות אדומות מסנוורות נותרו בשמיים משמש היום שחלף, קמה סוניה כמידי יום בימים האחרונים, מביטה בו במבט החם מלא ההערכה. לפני שפנתה לדרכה, אמרה לנגר חרישית כממתיקת סוד – 'רוח האלוהים שוכנת בביתך נגר שאין כמותו, אשוב לאחר החגים עם תקוות בשבילך לימים טובים'. התכופפה ללחיו, נשקה לו נשיקה קטנה ומהירה, ונעלמה לדרכה.

​

לחיו של הנגר בערה מהרגע הקט בו שפתיה נגעו בה. תקווה חדשה שלא ידע הציפה את גופו ונפשו. מאותו ערב פסק מכל עבודותיו. יומם ולילה, בעדינות ובכלי העבודה הידניים שלו ישב וגילף מגזע עץ זית עתיק את כיסא המלכות עליו חלם שיעניק לה בביתם המשותף. על משענתו האחת גילף דמות גבר חסון שגבו כפוף, על השנייה עלמה זקופה שכמו נוגעת בעננים. ועל כל רגל ומושב ומקום פנוי, נהרות עדינים של רוח מפזזת ורוקדת וממלאת את המרחק שבין דמות הגבר והאישה.

​

רק ביום האחרון של חג הסוכות הניח את כלי מלאכתו בצד. הסיר בידו בעדינות סימן קל של אבק על ריפוד הכיסא שתפר, שצבעו צבע יין עז. הניח את הכיסא בחצרו ועל כל אחת משתי משענותיו הניח אחד מהבקבוקים הריקים. הניח והמתין.

​

בערב היום בו השמיים לראשונה התקדרו בעננים של חורף מתקרב, כמו שהבטיחה, ראה הנגר, איש העבודה החרוץ והבודד את סוניה מתקרבת לשער חצרו. ליבו כמו איים להתפקע משמחה והתרגשות, לרגע מדחיק את המראה שנגלה לעיניו. את הגבר בחליפה הדורה וזרה במושבת אנשי העמל שפסע לצידה של סוניה ויחדיו איתה נכנס אל חצרו.

​

'הנה הוא' אמרה סוניה בקול חגיגי לאיש העומד לצידה. 'הנגר שרוח האלוהים במעשה ידיו'. 'הכר נא את בעלי' פנתה הפעם במבטה אל הנגר. 'איש אמונו של תורם יהודי נדיב, שזה עתה הגיע מהניכר ובכיסו ממון רב לבנות ולפתח את המושבה בארץ הקדושה'. לא מסגיר דבר מליבו שברגע אחד נבקע כמו הוכה מגרזן שהונף אליו, חייך הנגר לאיש ההדור. מיד פתחו בשיחה כיצד תוצרתו של הנגר בחסות המימון מארצות זרות יכולה להועיל בתנופת הפיתוח והבשורה שמביא איתו האיש. האיש של בשורת הקדמה. האיש של סוניה.

​

כשפנו ללכת, נעצר לרגע האיש ההדור ליד כיסא המלכות שגילף ברוח האהבה הנגר דורפמן לסוניה אליה יחל. 'וזה כיסא שהייתי רוצה לביתנו שלנו' אמר והביט באשתו שעמדה. 'אקנה לך אותו' הוסיף כחורץ דין ושלח יד אל כנף חליפתו מוציא ממנה שטר גדול ומרשרש. 'את הכיסא תיקחו במתנה' מלמל בכוח אחרון הנגר שחש שבכל רגע שחולף עלולה נשמת אפו לבגוד בו מול בני הזוג. 'תבורך' אמר בסיפוק הגבר השחצן. 'אשלח את אנשי לבוא ולשאתו אל ביתנו'. אמר ופנה ללכת ומאחוריו אשתו המביטה בנגר ובעיניה מבט אחרון של תודה והערכה ושאלה...

​

ברגע בו נעלמו במעלה הרחוב צנח בכבדות הנגר דורפמן על כסא המלכות ההדור. מתעלם מבגדי עבודתו המאובקים שהכתימו את הריפוד הבוהק באדום עז בגרגרי אבק נגרות צהבהבים. מבטו חולף לרגע על הבקבוקים הריקים הניצבים על משענותיו. אחד מעל גילוף הגבר החסון השפוף והשני מעל גילוף העלמה הענוגה והזקופה.

​

רוח חורף פתאומית הכתה בפניו של הנגר שבכאב עצם את עיניו. באוזניו הלם קול הרוח העזה שהחלה לשרוק בתוך הבקבוקים הריקים ולאחר שניות בודדות... קול ניפוץ עז. נדהם פקח הנגר את עיניו ומצא שהבקבוק על המשענת מעל גילוף האישה הענוגה לא עמד בפרץ הרוח החורפית, צנח אל הרצפה והתנפץ. הרוח שהמשיכה להשתולל ולשרוק מהבקבוק השני הכתה באוזניו כקול יבבה של חיה פצועה. שפתיו של הנגר נעו בכאב והחלו לפזם 'אבן מאסו הבונים והייתה' אך לא הצליחו להשלים את המשפט