המספריים של סבא​

​

מאחורי כל הפריטים הנוסטלגיים שאנחנו שומרים  מסתתר סיפור. לעיתים זה ההיסטורי ולעיתים זה שבדמיון. מוזמנות ומוזמנות לפנות אלינו לכתוב ולספר את הסיפור שמאחורי הפריט היקר לליבכן לצד צילום מיוחד שלו. סיפור שאולי היה ואולי לא וכך או כך מזכרת נצחית ומיוחדת לכן ולכם ולמשפחה

​

כתב: יואל זהר

​

פה ושם, רק קצוות גבעולים זהובים וקטומים. אלה מרמזים על עונתו הקודמת המלבלבת של השדה החרוש בתלמים ארוכים. לרגע היססת כשהבחנת בהם אבל בכל זאת הסכמת. בחליפה המחויטת שמוארת לרוב בתאורה הקרה של מגדלי משרדים התיישבת על האדמה החשופה. חלצת את נעלייך לפי עצתי. 'גם את הגרביים' הוספתי בקול בטוח. האישה שעורכי הדין רועדים מפניה באולמות משפט שעל קירותיהם מוטלים שברי חיים בחרה לשמוע לי ללא סייג. גרבי כותנה שחורות הונחו ברישול בנעלי עקב רחב. וכעת שתינו בכפות רגליים ערומות וחשופות מהלכות בתוך תלמיו הרכים של השדה הרחב מחוץ לעיר

​

אני מספרת לך על עונתו המלבלבת של השדה שחלפה והותירה את היובש שנחרש. ומיד לאחר מכן על העונה הירוקה, הצמיחה והלבלוב שעוד בואו יבואו. לפתע את מתיישבת על האדמה ואוחזת בכאב בכף רגלך. לנגד עיני המודאגות מיישרת אותה ומצביעה על טיפת דם אדומה שגבעול סורר ויבש הותיר בה בדקירה בהליכה החשופה. במקום להתייחס לכאב או לנזוף בי כהרגלך על השיגעונות שלי שתמיד מסבכים אותך את פונה אלי בשאלה בכאב אחר. 'אולי'. 'אולי' את אומרת לי, 'אולי בגיל חמישים ושמונה שלי וחמישים שלך. אולי... כבר העונה המלבלבת שלנו חלפה לבלי שוב וזמננו תם'?

​

אני כורעת לידך ואוחזת בשתי ידי את כף רגלך הדקה והיפה שציפורניה במפתיע עטויות גוון לק שחור ובמרכזה טיפת הדם הבוהקת באור קרני השמש. מנסה בכרית אגודלי לתור אחר הגבעול החד שפצע את הרגל. 'זה נעים לי' את מפתיעה אותי בתגובתך ועוד יותר כשאת נשכבת כעת לחלוטין על האדמה החשופה פורשת ידייך. 'אעצום לרגע את עיני' את ספק לוחשת, ספק נאנחת ומוסיפה 'והנה זה עלם החמודות שמלטף את כף רגלי בתשוקה'.

​

'יש' אני קוראת בסיפוק ושולפת בין זוג ציפורני ידי הארוכות את הגבעול החד הסורר מתוך כף רגלך. 'יש' את מתרוממת מעט על מרפקייך ומשירה בי מבט. אני מוסיפה באצבעות חזקות ללטף את כף רגלך, לוחצת ולוחשת לך - 'אני קוראת בכף רגלך שעוד רגע אהובך יפרוש למענך שמיכה בצל עץ הדומים שבקצה השדה'. 'את מכשפה' את משיבה לי בחיוך ממשיכה להתמסר למגע ידיי. 'בעוד רגע אהובך' אני ממשיכה ללטף וללחוש 'בעוד רגע אהובך יצא לקטוף לך זר מגבעולים יבשים, מפרחים ראשונים, מעלים ירוקים של עץ זית לאחר מסיק. זר רומנטי של צמחיית חודש נובמבר ההפכפך'.

​

כעת שתינו ישובות על האדמה, גורבות את הגרביים, נועלות את הנעליים בטרם נעשה צעד נוסף בשדה הרחב הרך והדוקר. את מחייכת את החיוך המפורסם שלך עליו נכתב בעיתונים שכל עורך דין מקריח עם אגו עד הירח חושש מפניו. מתיקך את מוציאה את המספריים המחלידות שכבר 20 שנים אני יודעת שאת נושאת בו כקמע. המספריים בהן סבך זכרונו לברכה חרץ גורלות כך תמיד אמרת לי בחיוך ממזרי וגאווה. המספריים בהן גזר בדים והפליא בתפירתם לשמלות לנערות ענוגות בארץ מעבר לים ומעבר לזיכרונות מלחמה כואבים. נערות שביקשו למצוא להן את אהובן שילטף בערגה את גופן ונפשן מכף רגל ועד ראש. גם כשעונות רבות כבר יעברו ושמלות נעוריהן יצהיבו מהזמן החולף.

​

שתינו צועדות לשולי השדה למקום בו הטרקטור החורש לא השאיר את סימניו וצמחיה פראית צומחת שם קוראת תגר על הזמן. המספרים הוותיקות של סבך כעת מנתקות גבעול ורדרד של סתיו, פרחים קטנטנים של גשם ראשון, קוצים יבשים מסוף הקיץ, קנה סוף שפריחתו בלבן בוהקת אצילית ויפה. בסיפוק על כר דשא ירוק בקצה השדה את קושרת לכל אחת מאתנו בסרט כחול זר מצמחי בין העונות. זר שבאף חנות פרחים מהודרת בקניון מודרני ונוצץ לא ניתן למצוא. זר ירוק וחום. רגע לפני שנפרדות ועולות כל אחת לרכבה אל עבר הכביש הסואן הסמוך לשדה השקט. רגע לפני את מניחה את הזר בידי ומחבקת חיבוק חם ואוהב. מחבקת חזק חזק. ואז לוחשת באוזני טרם פרידה. 'זה חסר'.