טלפון שדה​

​

מאחורי כל הפריטים הנוסטלגיים שאנחנו שומרים  מסתתר סיפור. לעיתים זה ההיסטורי ולעיתים זה שבדמיון. מוזמנות ומוזמנות לפנות אלינו לכתוב ולספר את הסיפור שמאחורי הפריט היקר לליבכן לצד צילום מיוחד שלו. סיפור שאולי היה ואולי לא וכך או כך מזכרת נצחית ומיוחדת לכן ולכם ולמשפחה

​

כתב: יואל זהר

​

.ברחבה הקטנה ליד הדגל האדמה קשה, אפורה וזרועה פה ושם בחצץ
.בכל השבוע חיילים מזיעים ומאובקים עומדים ברחבה עמוסי ציוד למסדר
.רק בשישי בערב מניחים שם על האדמה את הטלפון השחור שאין לו מספרים
'לעמוד בטור' שואג בקול צרוד החניך התורן שפלומת זקן רך של נער מעטרת את לחייו. שבע דקות לכל חייל לשיחה. כולל הזמן בו מסובבים את הידית ומחכים למענה מהחמ"ל.

​

רוח מדברית חמה נושבת ומעטה דק של אבק כבר נדבק למדים ולשפתיים היבשות. המולת טור החיילים מלווה כל חייל שהגיע לרגע המיוחל ואוחז את השפופרת הכבדה. הקשר הראשון מזה שבוע לפחות עם העולם מחוץ למוצב. מעבר לעמדות וההרים. הבית. 'אולי תסתמו' צועק חייל רזה וגבוה שנואשות מנסה למסור לחמ"ל את המספר לחיוג. עיניו זורחות כשבסוף יש מענה מהבית. 'עוד דקה' צועק לו החניך התורן. 'להתחיל לסיים'.

​

כל השבוע חיכיתי וחלמתי על הטלפון. עומד בטור החיילים ופתאום לא רוצה שתורי יגיע. יודע שלא אוכל לדבר כך שכולם מסביבי. שהלב ישבר כשאשמע את הקול לזמן כל כך קצר. דקות חולפות ואני בראש הטור. 'תמסרו גם ד"ש לסבא וסבתא ולשירה' מסיים החייל שלפני. 'מה קורה אחי?' שואל החניך התורן כשהוא מבין שלמרות הלחץ להגיע לטלפון אני לא מתקדם. 'שי דבר במקומי' אני מנסה לשחק אותה גבר ורגיל, טופח על כתפו של החייל שמאחורי בטור. נעמד ליד החניך התורן הלחוץ. 'שלומי' אני אומר לו 'תוכל לסדר שהלילה אעלה לשמירה בשתיים?'

​

השמירה בשתיים בלילה נחשבת הכי דפוקה. אבל בשלוש, בסיומה, אין מתרגש ומאושר ממני. זו השעה שבטוח כולם בה ישנים. והטלפון השחור ברחבה כבר בודד ומיותם ואין לו דורש. מתיישב על האדמה לידו בישיבה מזרחית. מוסר מספר לחיוג לחמ"ליסט מתעלם מההפתעה בקולו. צליל ארוך של חיוג מפלח באוזני את המיית החושך. האוויר עומד. נושם חום מדבר של לילה. ממתין.
'יותמי, זה אתה מתוק?' לבסוף נשמע הקול הנשי, ילדותי ומנומנם באוזניי מלהיט את ליבי. אני שותק. וכבר רואה. אפילו מריח. את טלי במיטה בבית, בכותנת המצחיקה, מכורבלת בפוך.

​

'טלי' אני רק מצליח להגיד. והיא באושר מנומנם עונה לי מושכת את שמי 'יותמי... מתוקי שלי'. לא מצליח לדבר. השפופרת הכבדה והשחורה על האוזן כמו משקולת. בלי לתכנן, דמעות. נושרות על המכשיר השחור המאובק. חורצות נתיב באבק הצבאי. נספגות באדמה הקשה. 'יותמי, מה קרה מתוק?' אני שומע את קולה האהוב מתעורר מעט, מודאג. כל כך קרוב אלי ורחוק. 'טלי' אני מצליח לבסוף לענות בקול רועד, 'טלי. אני פשוט כל כך. פשוט כל כך כל כך. מתגעגע.'